מפת התדרים שכל פרודיוסר חייב להכיר
לשנן טווחי תדרים זה חסר תועלת בלי לדעת איך הם נשמעים. הנה מדריך תדרים מעשי עם הקשר אודיו אמיתי.
כל פרודיוסר מגיע לרגע שבו הוא קורא על תדרים בפעם הראשונה ומרגיש כאילו מישהו הדליק לו את האור. "אה, אז הרעש הזה שמפריע לי הוא בערך 400Hz? ויש שם לאזור הזה? ואפשר פשוט להוריד אותו?"
כן. אפשר. אבל הנה הבעיה — רוב ה"מפות תדרים" שתמצאו באינטרנט הן רשימות יבשות. "60-200Hz: bass. 200-500Hz: low-mids." מצוין. ועכשיו מה? לדעת ש-250Hz זה "low-mids" לא עוזר לכם כלום אם אתם לא שומעים מה 250Hz עושה למיקס.
אז הנה מדריך תדרים אחר. כזה שבמקום לתת לכם טבלה לשנן, ייתן לכם הקשר שמיעתי — איך כל טווח נשמע, מה הוא עושה ב-mix, ואיך לזהות אותו.
1. Sub-Bass (20-60Hz) — הרעידה
איך זה נשמע
אתם לא תמיד "שומעים" את זה — יותר מרגישים את זה. זה הרטט בבטן כשאתם עומדים ליד הסאב במועדון. זה מה שגורם לרכב של השכן לרעוד כשהוא מתחנה עם החלונות פתוחים ו-808 בטוקבק.
ב-mix
Sub-bass נותן תחושת כוח ומסה. ב-trap ו-hip-hop הוא קריטי — ה-808 חי שם. במוזיקה אלקטרונית הוא מה שגורם לבייסליין לרטוט את הרצפה. אבל יותר מדי sub-bass הורס mix: הוא אוכל headroom, גורם ל-distortion, ועושה את הכל בוצי.
טסט מעשי
שימו high-pass filter על ה-master ותעלו אותו לאט מ-20Hz עד 80Hz. שימו לב איך ה-mix "נקי" יותר ככל שאתם עולים — אבל גם מאבד כוח. המקום שבו זה מתחיל להרגיש "דק" הוא המקום שבו ה-sub-bass שלכם מתחיל.
דוגמה מהחיים
808 ב-trap, תת-bass בדראם אנד בייס, הרעידות של מערכת סאונד בפסטיבל.
2. Bass (60-200Hz) — היסוד
איך זה נשמע
זה הגוף של המוזיקה. חם, מלא, עגול. כשמישהו אומר "הביט הזה מכה" — הוא בד"כ מדבר על האזור הזה.
ב-mix
כאן חיים ה-kick וה-bass ביחד, וזה בדיוק הבעיה. שני אלמנטים גדולים שנלחמים על אותו מרחב. מיקס טוב יודע לחלק את האזור הזה ביניהם — kick קצת יותר גבוה, bass קצת יותר נמוך, או הפוך. הפרדה נכונה פה היא ההבדל בין low-end חזק ל-low-end בוצי.
טסט מעשי
תמצאו שיר שאתם אוהבים ותעשו boost רחב של +6dB באזור 80-200Hz. שימו לב איך ה-mix נהיה "שמן" ומעורפל. עכשיו תעשו cut באותו אזור ותשמעו איך הוא נהיה רזה אבל ברור יותר. האיזון הנכון הוא איפשהו באמצע.
דוגמה מהחיים
קו bass של גיטרה בס, body של kick, הבום-בום-בום בברכת סוכות כשמישהו שם רמקול על הגג.
3. Low-Mids (200-500Hz) — אזור הסכנה
איך זה נשמע
שתי מילים: muddiness. האזור הזה הוא האשם מספר אחת ב-mixים שנשמעים עכורים ולא ברורים. אם ה-mix שלכם נשמע כאילו מישהו שם שמיכה מעליו — כנראה יש פה בעיה.
ב-mix
הנה הבעיה: כמעט כל כלי נגינה וסאונד יש לו אנרגיה ב-200-500Hz. vocals, גיטרות, סינתים, snare, אפילו kick. כשכולם מצטברים שם, נוצר "ערימה" של אנרגיה שהופכת את ה-mix לעכור. לכן רוב המיקסרים מקצועיים חותכים לפחות קצת באזור הזה כמעט בכל ערוץ.
טסט מעשי
קחו mix שלכם ותעשו boost צר ב-350Hz. שמעתם את הבוציות? מצוין. עכשיו אתם יודעים מה muddiness נשמע. תלמדו לזהות את זה בלי ה-boost, וכבר עשיתם צעד ענק.
דוגמה מהחיים
הצליל של חדר קטן וריק (רפלקציות של 300Hz). הצליל "הקופסתי" שאתם שומעים בהקלטת פלאפון.
4. Midrange (500Hz-2kHz) — לב המוזיקה
איך זה נשמע
זה האזור שהאוזן האנושית הכי רגישה אליו. פה יושב הגוף של הווקאל, הנגיסה של הגיטרה, ה-body של ה-snare. כשמישהו שר — רוב המידע שאתם שומעים הוא באזור הזה.
ב-mix
Midrange הוא מלך ה-mix. אם ה-midrange לא מאורגן — אין שום דבר אחר שיציל אתכם. הווקאל צריך לשבת פה בנוחות, וכל השאר צריך לפנות לו מקום (אלא אם אין ווקאל, אז האלמנט הראשי אחר תופס את המקום).
טסט מעשי
הקשיבו לשיר על רמקול קטן (טלפון בלי אוזניות). מה ששומעים בעיקר? midrange. כי רמקולים קטנים לא יכולים להפיק low-end כמו שצריך. אם ה-mix שלכם לא נשמע טוב מהטלפון — יש בעיה ב-midrange.
דוגמה מהחיים
קול אנושי מדבר, גיטרה אקוסטית, ה-snare של כמעט כל שיר פופ.
5. Upper-Mids / Presence (2-5kHz) — הנוכחות
איך זה נשמע
"חד", "בפנים", "אגרסיבי". האזור הזה הוא מה שגורם לדברים להישמע קרובים ונוכחים. יותר מדי — וזה חותך באוזניים ומעייף. מעט מדי — והכל נשמע רחוק ומנומנם.
ב-mix
כשפרודיוסרים אומרים "הווקאל לא חותך דרך ה-mix" — הם מדברים על חוסר באזור הזה. boost קטן ב-3-4kHz על ווקאל יכול לעשות פלאים. אבל זהירות — האוזן מאוד רגישה פה, אז קל לעשות overdo.
טסט מעשי
הקשיבו לשיר ותנמיכו את ה-volume עד שזה בקושי נשמע. מה שנשאר? בעיקר 2-5kHz. כי האוזן מתעדפת את האזור הזה מבחינה ביולוגית (ככה התפתחנו — כדי לשמוע קולות אנושיים).
דוגמה מהחיים
"ס" ו-"ת" בדיבור, ה-snap של snare, ה-attack של גיטרה.
6. Brilliance (5-10kHz) — הברק
איך זה נשמע
"מבריק", "נוצץ", "צלול". זה מה שהופך mix ממישהו שמנגן בחדר — למשהו שנשמע כמו הקלטה מקצועית. האזור הזה מוסיף definition ל-hi-hats, air לווקאלים, וברק לכל המיקס.
ב-mix
boost עדין באזור הזה יכול "לפתוח" mix שנשמע סגור ועמום. אבל שוב, overdo יגרום לעייפות שמיעתית — אם אחרי 10 דקות של האזנה ל-mix שלכם אתם מרגישים שהאוזניים "עייפות", כנראה יש יותר מדי אנרגיה ב-5-10kHz.
טסט מעשי
קחו hi-hat loop ותנסו לזהות את ההבדל בין boost ב-6kHz ל-boost ב-8kHz. הראשון יהיה יותר "חד" והשני יותר "מנצנץ". הבדל עדין, אבל ברגע שתשמעו אותו, תמיד תזהו.
דוגמה מהחיים
צלצול מפתחות, ה-sizzle של hi-hats, הברק של פסנתר.
7. Air (10-20kHz) — המרחב
איך זה נשמע
רוב האנשים לא ממש "שומעים" את זה בצורה מודעת, אבל הם מרגישים את הנוכחות או היעדר שלו. זה ה"אוויר" ב-mix — התחושה של פתיחות ומרחב.
ב-mix
boost עדין באזור הזה (shelf מ-10kHz ומעלה) יכול לתת ל-mix תחושה של "מקצועיות" ופתיחות. זה מה ש-"hi-fi" מרגיש — תדרים גבוהים שמוסיפים מרחב בלי שאתם מצביעים עליהם ספציפית. שימו לב: ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו מאבדים שמיעה באזור הזה. אז אל תגזימו.
טסט מעשי
תעשו A/B בין mix עם low-pass filter ב-12kHz לבין המקור. הגרסה המסוננת תישמע "סגורה" ו"קהה" — למרות שרוב המידע המוזיקלי עדיין שם. מה שחסר הוא ה-air.
דוגמה מהחיים
ה-"סססס" של breath של זמר, ה-shimmer של cymbal, התחושה של חלל פתוח בהקלטה.
אז איך משתמשים בזה?
הרשימה הזו היא לא משהו שצריך לשנן — צריך לשמוע אותו. הדרך הכי טובה לעשות את זה:
- תתרגלו לזהות תדרים — אפליקציות כמו MixSense נותנות לכם תרגילים ממוקדים שמלמדים את האוזן לזהות טווחי תדרים
- תשתמשו ב-reference tracks — כשאתם מקסססים, תשוו ל-mix מקצועי ותשאלו "מה קורה שם ב-low-mids שלא קורה אצלי?"
- תנסו sweep — קחו EQ עם boost צר ותעבירו אותו לאט על פני כל הספקטרום. תשימו לב איך הצליל משתנה בכל אזור
הכרת התדרים היא לא על מספרים — היא על פיתוח שפה משותפת בין האוזניים שלכם למוח שלכם. ברגע שיש לכם את השפה הזו, ה-mix מתחיל להגיד לכם מה הוא צריך.